קלפים טיפוליים- וולוג מהשטח

 ציר זמן טיפולי בפוסט־טראומה – דוגמה להבנה ולארגון מחדש של המסע

ציר הזמן בטראומה אינו רק סקירה של “מה קרה”, אלא ניסיון לארגן מחדש חוויות שהתפרקו, קפצו, או הוקפאו בזמן.
הוא מאפשר לראות את הפער בין מה קרה בפועל לבין איך הגוף והנפש חוו את זה, ואת הדרך שעושה האדם מרגע הפגיעה ועד התחלת הריפוי.

1. לפני האירוע — מי הייתי?

2. רגע האירוע — מה השתבש?

3. לאחר האירוע — מה הגוף והנפש עשו כדי לשרוד?

4. התקבעות הדפוסים — איך הטראומה התחילה להכתיב חיים?

5. נקודת פנייה — מה אפשר שינוי?

6. עיבוד — איך מארגנים מחדש את מה שהתפרק?

7. בנייה מחדש — מה אני יוצר/ת לעצמי עכשיו?

8. צמיחה — מה המשמעות שנולדה מהמסע?

 שלב 1 – לפני האירוע – מי הייתי?-

שלב בו מזהים מה היה קיים לפני הפגיעה: כוחות, מערכות תמיכה, דפוסי התמודדות ותחושת הביטחון.
הוא חשוב כי דרכו מבינים מה נלקח, ומה ניתן לשחזר.

 שלב 2 – רגע האירוע הטראומטי – השבר בזמן

בטראומה הזיכרון אינו נרשם כסיפור רציף אלא כרסיסים: מה קרה בפועל (העובדות הקיימות)- תמונות, תחושות-מה נתפס באותו רגע (פירוש סובייקטיבי)

ריחות וגירויים גופניים: קיפאון, בריחה, הצפה, דיסוציאציה.
מטרת השלב אינה “לשחזר במדויק”, אלא לזהות את העוגנים הרגשיים שהאירוע השאיר.

שלב 3 –  לאחר האירוע – תגובות ההישרדות

דריכות יתר, הימנעות, פלשבקים ולעיתים תפקוד חיצוני תקין.
זהו שלב שבו הנפש מנסה “להחזיק” את עצמה בכל דרך אפשרית.
מפה מתחילים לראות האם המערכת חוזרת לאיזון — או שממשיכה להסתבך.

 שלב 4 –  התקבעות הדפוסים – כשהטראומה מתחילה לנהל את החיים

התגוננות, ניתוק, חזרה על אותן תגובות הישרדותיות.
כאן מתחילים להיווצר נרטיבים פנימיים חדשים — שלעתים מגינים, אך גם מגבילים. חזרה מחזורית של טריגרים, הימנעות מהקשרים, מקומות, מצבים, דפוסי הגנה שהתאימו פעם אבל כעת פוגעים, שינויי זהות (“אני כבר לא מי שהייתי”).
זהו השלב שבו נוצר “הנרטיב הטראומטי”, שלפעמים מחליף את הזהות המקורית.

שלב 5 נקודת הפנייה – הרגע שמאפשר שינוי

לעיתים זה רגע אחד, ולעיתים זה תהליך מתמשך: הבנה פנימית, קשר משמעותי, או עייפות מהמאבק.
זוהי ההזמנה להתחיל לגעת בכאב.
יכולים להופיע: חוויה שמציפה צורך בשינוי . פגישה טיפולית משמעותית. שינוי בהקשר (מעבר דירה, קשר חדש).התמוטטות או עייפות מצטברת מההתמודדות

המטרה בטיפול:  לזהות את הנקודה שבה האדם מוכן לגעת במה שכואב.

 שלב 6  עיבוד הטראומה– ארגון מחדש של מה שהתפרק

יצירת רצף פנימי גם אם הזיכרון חלקי. מתן שמות לרגשות, חיבור גוף–נפש עבודה עם הגוף: ויסות, נשימה, קרקוע, והרחבת המשמעות- מתן משמעות חדשה לאירוע
המטרה אינה “לספר את כל מה שקרה כסיפור מלא”, אלא להיות מסוגלים להחזיק את החוויה.

 שלב 7 בנייה מחדש – זהות אחרת, אפשרות אחרת

שיקום גבולות, חיפוש מקורות תמיכה חדשים, בניית דפוסי התמודדות בריאים ומסתגלים. זהות מחודשת שאינה רק “ניצולה של טראומה” . החיים אינם חוזרים למה שהיו  אלא עוברים למקום חדש שמחזיק גם פצע וגם כוח. זהו שלב של חזרה לחיים, לא חזרה לאחור.

 שלב 8  צמיחה פוסט־טראומטית צמיחה – לא חובה, אך אפשרית

תחושת משמעות מחודשת, הכרה בחוסן הפנימי, הבנה של כוחות פנימיים שלא היו מודעים וביכולת ליצור קשרים חדשים. חוויית מסוגלות
זו אינה אופטימיות נאיבית — אלא תנועה אמיצה קדימה. הצמיחה היא יצירה מחדש של אדם שמכיר את פצעיו, אך אינו מוגדר על־ידם.

בניית ציר זמן בטראומה היא אחת המשימות המורכבות ביותר .  היא דורשת לא רק לזכור “מה קרה”, אלא להבין איך הגוף והנפש חוו את מה שקרה.
לעיתים הזיכרון מקוטע, לא כרונולוגי, לפעמים עמום או מוצף.
דווקא כאן, השימוש בקלפים יכול להפוך לגשר תומך ומזמין. הקלפים אינם מציגים עובדות אלא שפה חזותית,  ואפשרות לגעת במקומות שהמילים מתקשות להכיל.
הם מאפשרים לאדם לסמן תחנות משמעותיות במסע, גם אם הן לא מסודרות לפי זמן — אלא לפי חוויות, תחושות, משמעויות.

איך הקלפים יכולים לעזור בבניית ציר הזמן הטראומטי

הקלפים אינם מנסים לשחזר את האירוע — הם יוצרים שפה בטוחה, חזותית ורגשית, שמאפשרת לאדם להרכיב מחדש את סיפורו בקצב שלו.

כך הם תומכים בתהליך:

 1. יצירת עוגנים רגשיים במקום כרונולוגיים

בטראומה הזיכרון אינו מסודר בזמן. אדם יכול לזכור תחושה (קור, צעקה, בדידות) הרבה לפני שהוא זוכר את “מה בדיוק קרה”.
הקלפים מאפשרים להתחיל מהתחושה, מתמונה או רגש ומשם לייצר סדר ולבנות רצף:

• קלף של דרך ריקה - מעלה תחושת נטישה או בדידות

• קלף של עץ עירום- מעלה תחושת פגיעות

• קלף של אור במערה- מעלה תקווה או נקודת יציאה מהמקום הקשה.

כך נוצר ציר זמן רגשי, פנימי ולא היסטורי שהוא הבסיס לעיבוד טראומטי.

2. גישה עדינה לחוויות קשות.

אדם עם טראומה עשוי להתקשות לדבר על האירוע עצמו.
הקלף יוצר מרווח:
מדברים על התמונה,  על מה שהיא מזכירה, ורק אז על החוויה.
זה מפחית הצפה, מוריד עומס ומעניק שליטה. מאפשר להחזיק את החומר הטראומטי בצורה מדודה.

3. חיבור בין “מה קרה לי” לבין “מי אני היום”

קלפי התובנה מציעים משפטים שמאפשרים לבנות מחדש חלקים מהנרטיב:

•  תסלח לעצמך" - מתאר שלב של הפניית חמלה

• "האור לא נעלם" - מסמן תנועה קדימה

• "תבחר באנשים שעושים לך טוב" -מסמן תיקון ביחסים

  כך ציר הזמן אינו רק שחזור ופגיעה. הקלפים מסייעים לראות התפתחות לאורך ציר הזמן וגם שיקום משמעות. 

4. סימון תחנות מסע ברורות. לפני בזמן ואחרי

באמצעות הקלפים האדם יכול לזהות:

• העבר: מה אבד, מה השתנה איך נראיתי? על מה נשענתי? מה היה בי בריא וחזק?

• זמן הארוע- רגע השבר: מה הרגיש בגוף? איזה קלף מייצג את התחושה באותו רגע?  (למשל: עץ עירום - קיפאון / חוסר אונים)

• אחרי- תקופת ההישרדות: איפה התחילו הדפוסים שנוצרו בעקבות הטראומה?  (למשל: דחליל - זהויות הגנתיות)

• היום: מהו האור בקצה הדרך? מה מסמל את השלב הנוכחי?  (למשל: אור במערה - תקווה, יציאה, התחלה חדשה)

כך נוצר סיפור שלם, גם אם הזיכרונות חלקיים.

5. תמונה מחזיקה מה שמילים לפעמים לא יכולות. שילוב הגוף, הדימוי והמשמעות 

הדימוי החזותי פותח את הדלת לזיכרונות תחושתיים וגופניים תחושות, רגשות שקודם היו חסומים -בדיוק האזורים שבהם טראומה שוכנת.
במקום להכריח מילים — התמונה מובילה אותן.  הקלף משמש “טריגר בטוח” לעיבוד.

למה הקלפים עובדים טוב?

• כי הקלפים אינם דורשים דיוק - והטראומה לא מאפשרת דיוק.

• כי תמונה מאפשרת גישה עדינה למה שלפעמים קשה מדי לומר.

• כי השילוב בין מבט (תמונה) ותובנה (משפט) עוזר להשלים חלקי סיפור חסרים.

• כי האדם בוחר — ולכן יש שליטה, וזה מרפא.

סיכום – מסע עדין שמחבר בין עבר, הווה ועתיד . ציר זמן - מסע של שיקום

בעזרת הקלפים, ציר הזמן הופך משרשרת של כאבים למסע שכולל: נקודות התחלה, משמעויות, רגעי פגיעה, דפוסים שהתעצבו, בחירה מחודשת, והיכולת לראות את האור

העבודה עם ציר הזמן מאפשרת להבין את הטראומה;
העבודה עם הקלפים מאפשרת להרגיש אותה, להחזיק אותה,
ולבסוף, לעבד ולהפוך אותה למשהו שניתן לנוע איתו קדימה.

הקלפים אינם מספרים את הסיפור —
הם מאפשרים לאדם לספר אותו מחדש,
בדרך שמכבדת את המורכבות, מעוררת חוסן,
ומזמינה תקווה ותהליך של ריפוי.

לוח חזון אינו רק לוח מלא תמונות.  הוא מפה פנימית שמחברת בין מי שאני היום, לבין מי שאני רוצה להיות.
הוא מאפשר לראות את הדרך, לא רק את היעד ולהזכיר לעצמנו את כוחותינו, בחירותינו, והכיוון שאנו צועדים  אליו. הוא אינו מבטיח עתיד. הוא מייצר מיקוד, כוונה ואפשרות.

איך להשתמש בלוח החזון ביום־יום

• להניח במקום שרואים בבוקר ובערב

• לתת ללוח “לכוון” את קבלת ההחלטות

• לעדכן אותו מדי כמה חודשים

• לראות בו שיקוף ולא רשימת משימות

• לשים לב לא רק למטרות, אלא לרגשות שהן מעוררות.

בקלפי המסע, ברגע של מבט, יש מאחורי כל קלף שאלות מנחות. כל אחד בתורו יכול לבחור קלף ולקרוא את השאלה ולענות אליה. אלו שאלות עמוקות מאוד שיכולות להיות גם אינטימיות ולא רק אינפורמטיביות. 

שאלות לדוגמא: 

מה מהווה עבורי מגדלור פנימי? האם אני יכול להיות מגדלור לאחרים, גם כשאני לא בטוח בעצמי? 

מהו הכיוון החדש שמבקש להיוולד בי? איזה צעד קטן יכול להתחיל תנועה חדשה בחיי גם אם אין לי ודאות?

איפה בחיים שלי מרגיש לי צפוף, דחוס וללא מרווח נשימה? מה אני צריך כדי ליצור בתוכי מרחב רגוע יותר?

היכן במסע שלי אני חווה עליות וירידות חדות? איך אני נשאר מחובר לעצמי בתוכן?

היכן בתוכי יש קווין ברורים? אילו גבולות פנימיים או חיצוניים אני משרטט? האם יש לי רצון או צורך לרכך אותם? 

מהם מקורות הכוח שלי והאם אני סומך עליהם? אילו שורשים חזקים נחשפים בי בעת הצורך ומעניקים לי יציבות? 

וכן הלאה

במקביל אפשר גם לשלוף מתוך חבילת הקלפים "רגע של מחשבה" כל פעם תובנה חדשה, לקרוא אותה בקול ואז לשתף ולשוחח על התובנה הזו יחדיו ולבדוק כיצד היא מתחברת לחייכם. 

דוגמא: 

"השונות שלך היא הכוח שלך"

"אל תפחד להיות שונה.

זה מה שמייחד אותך,

וזה מה שיגרום לאחרים להבחין בך.

אתה לא נועד להידמות לאחרים 

אלא להיות אתה."

ניתן לשוחח על השונות. באילו מקומות אתה מרשה לעצמך להיות שונה אם בכלל? האם  אתה קונפורמיסטי? במידה והרגשת שונה בעברך, כיצד זה גרם לך להרגיש? האם הרגשת טוב עם זה? האם הרגשת שזה מייחד אותך או שהתביישת בזה? כיצד זה עיצב אותך? מה המשמעות עבורך בלהיות שונה במשפחה, בעבודה, מול חברים? וניתן כמובן להמשיך להעמיק ולשאול עוד ועוד שאלות בנושא.